מאחורי המצלמה: הסיפור האישי שלי עם צילומי תדמית

זה תמיד מתחיל בקפה

אני לא מרים מצלמה לפני ששתינו קפה יחד.
שיחה על החיים, העיסוק, מי אתה באמת – ומה המניע לצילום.
יש לי תהליך מאוד אישי שמתחיל עוד לפני שהמצלמה נדלקת. אני מקלף שכבות, מקשיב, בונה אמון. כי צילום טוב נולד מתוך חיבור.

ברוכים הבאים לסטודיו

כשהמצולם נכנס – הוא כבר מכיר אותי.
יש מוזיקה נעימה, תאורה מחמיאה, טאבלט שמראה תמונות תוך כדי – והכל בתנועה. כמו ריקוד עדין: שני צעדים קדימה, צעד לאחור.

בהתחלה החיוך מאולץ, הגוף תפוס.
אבל אז מגיע רגע השחרור.
אני מראה תמונה שהוא אוהב. הוא מחייך באמת. אנחנו מתאימים יחד את הזוויות, מוצאים את התנוחות הטבעיות – והמשחק מתפוגג.

כשהמצולם מתחיל לביים את עצמו

זה הסימן שלי שהגענו לשם.
הוא כבר לא מפחד. הוא מתגלגל מצחוק, מתנועע לצלילי הפלייליסט, שוכח שיש מצלמה.
כמו דייט ראשון שהופך לפגישה אמיתית – אז מתחילים להיווצר הצילומים המרגשים באמת.

ופתאום יש קליק.
יש תמונה שתהפוך לפרופיל שלו בלינקדאין, לתמונה באתר, או סתם לאלבום האישי.

גם בצילום קבוצתי – הקסם קורה

כשאני מצלם צוותים, חברות או ארגונים – אותו קסם קורה בהיקף רחב יותר.
בהתחלה כולם רשמיים. בסוף – הם מצלמים אחד את השני, מתבדחים, מתלהבים.
אז אני יודע שיצרתי חוויה, לא רק תמונה.

הסיום שתמיד מרגש אותי

בתום הסשן אנחנו יושבים יחד, בוחרים תמונות, יוצרים זהות ויזואלית.
ואז, כעבור כמה שעות – אני מקבל ווטסאפ:
"איזה כיף היה", "לא האמנתי שאני נראה ככה", "נהניתי מכל רגע".
בנקודה הזו – אני יודע שעשיתי את שלי.