מתחילת ימי הצילום הפך הפוטושופ לכלי עריכה בסיסי לכל צלם. אז כמה מילים על צילום אנשים ופוטושופ – אין צלם שלא עושה עריכה בפוטושופ ויכולות העיבוד והעריכה של תמונות הן אינסופיות וההבדל בין עריכה טובה לעריכה מוגזמת הוא דק.
פוטושופ ככלי עריכה מסוגל לשנות מציאות, צבעים, קמטים בעור ולהפוך אותנו לבלונדינים שריריים עם עיניים כחולות. בצילום אנשים באמצעות פוטושופ ניתן לייצר מציאות שונה. אך האם באמת יש צורך בכך? אני חושב שלא. למה?! כי הפוטוגניות היא בתוכנו!
ניקח לדוגמא צילום תדמית/ צילום פורטרט:
בחברה שלנו יש מודעות גבוהה לבעיות דימוי עצמי. איסור שימוש בתמונות של דוגמנית בתת משקל בפרסומות, חיוב סימון בה נעשה שימוש בהצרת היקפים וכו.פוטושופ הוא כלי עריכה מדהים לתיקוני תאורה, קונטרסט, בהירות וחדות.
כשאני רואה תמונה אני בוחן דבר ראשון את העריכה ושואל את עצמי האם זה באמת היה כך במציאות או שהצלם עשה עריכה מוגזמת עד שהתמונה איבדה את האותנטיות?
אותנטיות בעיניי היא חלק חשוב מהתמונה, זה בולט בעיקר בצילומי פורטרט שהצלם מגזים עם החלקה ו"ריטוש" העור עד שהמרקם הולך לאיבוד בעיבוד
כצלם אני מאמין שכל תמונה צריכה לעבור פוטושופ אך רק לצורך תיקוני תאורה, בהירות או מקסימום תיקון של פצעון שלא יהיה שם מחר בבוקר.
כצלם אנשים שאינו רק צלם טכני למדתי להוציא מכל אחד בעזרת תקשורת טובה, נינוחות, כימיה, זויות צילום ותאורה את הפוטוגניות שבו.
"אני לא יפה" "אני שמן מדי" "אני רזה מדי" "אני צריך להוריד 10 קילו" "אני לא דוגמן" "אני לא חטוב"
"מה כבר יש לצלם בי" אלה הם רק חלק קטן מהציטוטים שאני שומע בשיחות עם אנשים ובסטודיו לפני שאנחנו מתחילים לעבוד יחד, ובסוף הסשן מגיע ה"וואו" "לא ידעתי שאני נראה ככה" "אני מזכיר לי את אבא שלי" "זה ממש אני".
אז החלטתי שהצילום שלי יתקן את זה, ויתן לאנשים ביטחון עצמי ודימוי גוף חיובי לכל מי שצריך את זה, וזו הסיבה שאני אוהב לצלם אנשים. אנחנו צריכים לקבל את עצמנו כמי שאנחנו ולא כ"פוטושופ" כי בסוף אנחנו הכי יפים כמו שאנחנו.
אז תהיו יפים ותחייכו.
