אז אחרי שכתבתי על צילומי תדמית מבעד לעדשה, משהו קצת יותר אישי מנקודת המבט שלי ' זה לא קל לעמוד מצלמה ועדשת הצילום בצילומי תדמית, מול כל הפלאשים המאיימים והמצלמה זה אף פעם לא קל. לאלו שזו פעם הראשונה שהם עומדים בסיטואציה זה אפילו מורכב יותר. לקוחות רבים שלי הודו לא פעם שקשה להם להיות הם בעת הצילום. מה למדתי מכך?
הצילום הוא סוג של חשיפה שרבים מאיתנו לא שלמים עימה. רבים מתקשים לחייך חיוך אמיתי, לספר את הסיפור שלהם מול המצלמה. וכולנו מתקשים להשלים עם מראה גופנו או מתייחסים לזוטות כאילו היו עולם שלם.
החשיפה היא סוג של משחק והצילומים הטובים מתחילים ברגע שקו הגבול בין משחק לאמת נחצה.
אני רואה בצילום התדמיתי וכתפקידי כצלם תדמית שליחות. לעולם לא אצלם לפני שאנהל שיחה עם המצולם, תמיד על כוס קפה על מהות החיים, העיסוק
וגם תיאום ציפיות, הכרת הרקע של המצולם, המניע לצילום והצורך שלו בו.
כמו בצל, אני מקלף שיכבה אחר שיכבה של הגנות והצדקות ומניע אותו אל תוך עולמי. הקשר הזה הוא ראשיתו של מעשה. נותר הקשר האישי.
נכנסים לסטודיו, עברו כבר דקות ארוכות במחיצת המצולם, הוא רגוע יותר אך עדיין מתוח. האי וודאות עדיין באוויר ומתחילים. המוסיקה הקצבית והמרגיעה מהפלייליסט שלי מתחילה בפירוק המתח. תמונות ראשונות, כיווני תאורה, מציאת הזווית והרקע הנכונים לצילום והופ, צוללים.
אלו הם הצעדים הראשונים, כמו טנגו, מתקדמים שני צעדים והולכים צעד לאחור.
בתחילה החיוך מאולץ, הגוף תפוס ונדמה שכל צילום רק מגביר את האי וודאות. אני מראה את הצילומים על גבי הטאבלט ושוב מתאם ציפיות עם המצולם. בוחרים את תנוחות הגוף שהוא חש בהם נוח יותר, את הצילומים שבעיניו טובים יותר ולאט לאט הקסם נוצר. המשחק הופך למיותר. קליפת הבצל האחרונה שמגנה על המצולם נפרמת לאיטה ועכשיו יש לנו את זה.
כמו בדייט ראשון, החיוכים פחות מאולצים, הנפש פורצת לחזית והנה מגיעים הצילומים המראים את המצולם עצמו, כפי שהוא, פחות מפוחד והרבה יותר נינוח.
איך אני יודע זאת? פשוט. בשלב זה המצולם כבר מביים את עצמו, נכנס לפרצי צחוק מתגלגלים ומתחיל לנוע עם המוסיקה. זהו, אנחנו מתחילים באמת ליצור את סט הצילומים. תמונת הפרופיל בפייסבוק, בלינקדאין, באתר ההיכרויות או סתם לאלבום הפרטי. כל מטרה והצילום שלה, נקודת המפגש הנכונה של המצולם עם מטרת הצילום.
אם חשבתם שהכלל הזה נכון רק לצילום יחיד אתם טועים. בצילומי תדמית לחברות התופעה הזו היא רחבה עוד יותר, חשיפה לא רק מול הצלם אלא גם בפני עמיתים לעבודה. שם הקסם דומה. ברגע שהצילום הופך לפעילות צוותית חברתית, שזמן הצילום המתוכנן כבר חלף לו והחברה מביימים את עצמם עוד ועוד, אווירה צוהלת וגיבוש צוותי, אני יודע שהצלחתי.
בתום הצילום, אני יושב עם המצולם, בוחרים בצילומים המתאימים פוסלים אחרים ומגבשים זהות צילומית למצולם. איזה כיף ששעות לאחר מכן, שצילומי המצולם מפארות את הרשתות החברתיות ואני זוכה לקבל ווטסאפ המתחיל במילים "איזה כיף היה…" "נהנתי מכל רגע…" "לא האמנתי שאני נראה ככה…"
זהו, את שלי עשיתי, אני צלם של אנשים ואוהב אנשים
